יום חמישי, 9 באוגוסט 2012

1953: הם טוחנים גם ילדים

חמש שנים אחרי הכרזת העצמאות, נראה שאחז את ישראל טירוף מסוג שלא נודע בעבר. הבהלה לנקניק, תוצר ישיר של מדיניות הצנע שהנהיגה הממשלה, הפכה את המאכל הותיק לסמל סטטוס ואימה. מוצר שכולם רוצים לקנות, אבל מפחדים להכניס לפה. 

בשנת 1953, רוב אזרחי המדינה חיו מכמות מזון מוגבלת, שנקבעה בידי משרד הקיצוב. המצרך הנדיר ביותר היה בשר: רק 75 גרם היתה ההקצבה החודשית לכל אזרח ישראלי, וגם זה - לא תמיד. 


אלא שישראלים רבים לא התכוונו לתת למדיניות הספרטנית של מפא"י להפריע להם ליהנות מהחיים. אזרחים שקרובי משפחתם התגוררו במדינות שניהלו קשרי דואר עם ישראל (קרי: אשכנזים) זכו באישור לקבל מהם חבילות סיוע - פתח למכירה לא חוקית של מזון ב"שוק השחור". כך, למשל, בקונפליקט שבין החרם על גרמניה לבין ההזדמנות לאכול קצת משהו טוב מאירופה - הדליקטס שהוברח ישר מדכאו ניצח בנוקאאוט.

(מעריב, 4.8.1953)
"הצפתו של השוק" במעדנים מוברחים יצרה בישראל הצעירה עוד דיכוטומיה חברתית: מעמד הנקניק - מי שקיבל נקניק בדואר או יכל לרכוש אותו בשוק השחור, ומולו מעמד האין-נקניק - מי שנאלץ להסתפק בקצבת הבשר הממשלתית או להמתין עד שרוזה בולוף תעשה קניות לפסח.

(מעריב, 2.4.1953)
האלמוני שגנב "חתיכה ניכרת של נקניק טוב" מגב' בולוף ידע מה הוא עושה ומה הוא מחפש. התאווה הישראלית לנקניק עלתה בהרבה על היצע הנקניק האשכנזי שהוברח מאירופה, ויזמים מקומיים החלו לחפש פתרונות ציוניים לבעיה. 

(חרות, 14.12.1953)
בעצם, אם כבר חסכנו קצת על הבשר  - מי אמר שבנקניק צריך להיות בשר? 

(מעריב, 22.7.1953)
השילוב של רעב בלתי מרוסן מצד אחד, ומצד שני אי הוודאות לגבי הרכב הבשר הטחון, יצר בציבור חרדה עמוקה עד כדי פראנויה על רקע נקניק.

(מעריב, 5.2.1953)




על פי הלך הרוח הציבורי, לא רק גמלים וחתולים היו על הכוונת של תעשיית הבשר. "מעריב" אמנם תיאר את התופעה כ"פסיכוזה", אבל למרות הדיווח המסוייג לא יכלו עורכיו להימנע מלפרסם את השמועה המוזרה ביותר שדבקה ביצרני הנקניק.

(מעריב, 11.1.1953)
עד סוף השנה, השמועה על נקניק מילדים השתרשה עד כדי כך שבמהלך משפט רוצח רחל לוין, בת 4 שנאנסה והוכתה למוות, דיווח "מעריב" שילדים חוששים לצאת לרחוב - דווקא כי "יש אנשים רעים העושים מילדים נקניקים".

(מעריב, 22.12.1953)
אלא שכבר 10 חודשים קודם לכן פורסם שחקירת המשטרה הובילה למקור השמועה - קנאים חרדים, שרצו לגרום לציבור להפסיק לאכול בשר חזיר. 

(מעריב, 10.2.1953)

הזמת השמועה המחרידה הותירה ברשימת הרכיבים החשודים רק גמל, חתול וחול. 
אולי כבר היה עדיף להסתפק בפלאפל.

יום שישי, 3 באוגוסט 2012

1958: ערפד בלי מכנסיים

"שלושים שנה!
שלושים שנה אני בונה גשרים.
אף אחד לא קורא לי "לואיג'י, בונה הגשרים";
שלושים שנה אני צד דובי פרא.
אף אחד לא קורא לי "לואיג'י, צייד דובי הפרא";
שלושים שנה אני מפרנס בית לתפארת.
אף אחד לא קורא לי "לואיג'י, אבי המשפחה"; 
פעם אחת!
פעם אחת דפקתי כבשה."
(לואיג'י)

יש סיכוי לא רע שבלי החלטה אומללה אחת, הזכרון הקולקטיבי הישראלי היה מנציח את רפי חג'בי כאחד הפושעים הסדרתיים השפלים שפעלו בתל אביב. אלא שב-1958 איש לא שמע על שיקולי מיתוג ותדמית, ובתחילת הקיץ של אותה שנה חג'בי לקח 'עוזי', נכנס לתחנת דלק - ובמו ידיו ויתר על מקומו בהיסטוריה:

(מעריב, 29.5.1958)

לא ברור למה חג'בי השיל את מכנסיו כדי לבצע את השוד, ולמה השאיר אותם בזירה לכלב הגישוש המשטרתי. מה שכן ברור הוא שבאותו רגע הפך רפי משודד כושל לשודד כושל בתחתונים - ולאייטם. פחות מיממה אחר כך יצא חג'בי לפעול שוב.  

(מעריב, 30.5.1958)
העובדה שהפעם היה לבוש לא הפריעה ל"מעריב" לדווח: "המשטרה סבורה כי פורץ זה הוא השודד בתחתונים". 
מאוחר יותר, בסיום החקירה, ידווחו העיתונים כי לאחר ניסיון השוד ברחוב שפירא החל מצפונו של חג'בי להציק. הוא צלצל למערכת "מעריב", והכתיב הודעה:
"אני רוצה להסגיר עצמי למשטרה בתנאים מסויימים: במידה שהמשפט יהיה בדלתיים סגורות, ובמידה שבבולשת לא ירביצו לי, ובמידה שהורי לא ידעו על מה נענשתי. אני אנסתי אישה בבית שלה. ולפני זמן מה אנסתי ילדה. ולפני זמן מה עוד ילדה ולפני זמן מה עוד ילדה. אני מוכן להסגיר את עצמי בתנאים שאמרתי. אני רוצה הבטחה על זה מנשיא המדינה, עם חתימה שלו. גם אחרי מותי שלא יפרסמו את שמי."
אחרי השיחה עם "מעריב", עבר חג'בי לתא טלפון ציבורי ברחוב אלנבי, חייג 999, למשטרה, ומסר הודעה זהה. בתום השיחה הצליחה המשטרה לאתר את הטלפון הציבורי שממנו דיבר. חג'בי החל להימלט. לאחר כמה שאלות לעוברים ושבים, הצליחו השוטרים למצוא אותו, מתנשף.

בקשתו של חג'בי שלא לפרסם את שמו - כובדה. בינתיים, במטה המשטרה, קבוצה של אנשים התנדבו - או נודבו - לעמוד בתחתונים תחת אור עמום.
(מעריב, 4.6.1958)

ככל שהתקדמה החקירה, חג'בי הודה בעוד ועוד פשעים שביצע. בהם, אונס של שלוש ילדות. המעשים שתיאר התאימו לתיק אחר שנוהל במשטרה. החשוד האלמוני כונה בו "ערפד הדמים". אבל לא פרט כזה יגרום לעורכי העמודים של 1958 לוותר על כותרת טובה. 
(מעריב, 5.6.1958)
(מעריב, 16.6.1958)
לאחר שסחטו החוקרים ממנו הודאה באונס קטינות, רצח, שוד ופשעי מלחמה נגד שבויים מצרים, לחג'בי נמאס. הוא פנה אל השופט שדן בתיק ואמר:

"אין לי מה למסור יותר במשטרה. כבר סיפרתי להם על 95 אחוזים מכל העבירות אשר עשיתי"

בתגובה מסר עורך דינו:



לאחר הגשת כתב האישום, תם באופן חד-צדדי הסכם הג'נטלמנים בין חג'בי לחוקריו. כב' השופט י. זוהר התיר לפרסם את שמו ותמונתו של השודד בתחתונים, אחרי שמפקח-משטרה ראשון שמעון מרקוביץ' הצהיר בפניו כי

"לאחר שהמשטרה השלימה את רוב חקירתה, אין לה עתה התנגדות לפרסום שמו של החשוד"

 כמנהג העיתונות בימים ההם, פורסמה גם כתובתו של חג'בי - למעשה, בית הוריו. 
(מעריב, 19.6.1958)

חודש וחצי אחר כך, רפי חג'בי הוכרז "לא כשיר לעמוד לדין".

(מעריב, 30.7.1958)


אם רק היה טורח ללבוש מכנסיים.